<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — סנהדרין</h1>
<h2>דף כח:</h2>
[סנהדרין ל"ג ע"א] רב חסדא אמר כאן שנטל ונתן ביד. רבינו יצחק מפרש טעמא דרב חסדא בפסקיו משום פסידא דבעל דין, דהיכא דנשא ונתן ביד שחייב הדיין לשלם ולית ליה פסידא (דבעל) [לבעל] דינא, אמרינן מה שעשוי עשוי, אבל היכא דלא נשא ונתן ביד, שאין הדיין חייב לשלם [ואית] ליה פסידא לבעל דינא, חוזר הדין. וכך מוליך רבינו יצחק כל שיטתו, דהיכא דלא נשא ונתן ביד, אין הדיין חייב כלום, דאע"ג דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי, ה"מ בנזקין אבל דיינא לא מכוון לאזוקי ממונא דחבריה כלל ולא מחייב עד שישא ויתן ביד, ומשום הכי מוקמינן מתניתין דדן את הדין בנשא ונתן ביד. ואינן נ"ל דבריו כלל, שאע"פ שלא נשא ונתן ביד, דינא דגרמי הוא, ולמאן דדאין דינא דגרמי חייב, כדפירש מז"ה. ויש להביא ראיה על זה, ממאי דאמרינן בגמרא טימא את הטהור דאגע בהו שרץ, טיהר את הטמא שערבן עם פירותיו, והיינו הזק שאינו ניכר, כדאמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"ב] המטמא טהרותיו של חברו הזק שאינו ניכר הוא, ודמי לדינא דגרמי, שאינו חייב עליו אלא במזיד ובמתכוין אבל בשוגג לא, דהכי קי"ל בפרק הניזקין [שם נ"ג ע"ב] דהזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ורבנן הוא דגזרו ביה, וכי קנסוה[ו] במזיד אבל בשוגג לא, ואם מת נמי לא קנסו בנו אחריו כדאמרינן בפרק השולח גט [שם מ"ד ע"ב], והם ה"נ בדינא דגרמי, כדפרישית בפרק הגוזל עצים.
ואי דיינא דטיהר את הטמא וטימא את הטהור כשוגג חשבינן ליה, אע"פ שנשא ונתן ביד, פטור הוא, שהמטמא טהרותיו של חברו אפילו בידים, בשוגג פטור, דהוי הזק שאינו ניכר, ובשוגג לא קנסו ביה רבנן, והכא היכי מחייבינן ליה לדיין, אלא ודאי דיינא לאו כשוגג חשבינן ליה, שהיה לו להזהר בהוראתו, וכדאמרינן [אבות פ"ד מי"ב] ששגגת תלמוד עולה זדון, וכמזיד ומתכוין חשבינן ליה, וכי היכי דבכל גרמי מחייבינן ליה אפילו בדיבור בעלמא, הם ה"נ מחייבינן ליה אפילו בדבור אע"פ שלא נשא ונתן ביד. והכי אמרינן בפרק הגוזל עצים [ב"ק צ"ט ע"ב] גבי המראה דינר לשולחני דמחייבינן ליה משום גרמא ואע"ג דליכא שום מעשה, ודמי שולחני נמי לדיין שלא נשא ונתן ביד, וכך דין השולחני נמי כמו הדיין, שאם היה אומן פטור ואם הדיוט חייב, כמו שאנו מחלקין נמי בדיין בין מומחה לשאין מומחה, ולא חלק רב חסדא בין נשא ונתן ביד ללא נשא ונתן ביד אלא לענין מהדר דינא אבל לענין תשלומין לא. וטעמא דמילתא, משום דאם נשא ונתן ביד הואיל ועשה הדיין מעשה כדבריו לאו בר מהדר הוא, אבל אם עדיין לא עשה הדיין מעשה, בר מהדר הוא. וכל זה בשקול הדעת, אבל בדבר משנה חוזר בכל טצדקי, וכך מפרש נמי רבינו יצחק ומז"ה. מיהו בזה נ"ל דברי רבינו יצחק דפסק הלכה כרב חסדא, דאפילו אם איתא דפליג עליה דרב ששת כדפירש מז"ה, יש לנו לפסוק הלכה כרב חסדא, דהא רבינא דהוא בתראה, מתרץ מתניתין דדן את הדין כשנשא ונתן ביד כרב חסדא, ומקיי' מילתיה דרב חסדא, ומשום הכי אמרינן בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק' ע"א] דליכא למפשט מהך מתניתין דדן את הדין כר"מ דדאין דינא דגרמי משום דמתוקמא הך מתניתין בשנשא ונתן [ביד], ולא משום דליכא לחיובי משום דינא דגרמי אלא משום דתני בה מה שעשה עשוי, ואי בשלא נשא ונתן ביד מחזירין את הדין לגמרי כרב חסדא. ואע"ג דאמרינן לעיל בפ"ק [ו' ע"א] כרב ששת, שאם טעה בדבר משנה חוזר, ואם טעה בשיקול הדעת אינו חוזר, אין לדחות דברי רב חסדא בכך, דרב חסדא נמי אית ליה דרב ששת, אלא שהוא סובר כל זה כשנשא ונתן ביד, ובזה יש לחלק בין אם טעה בדבר משנה ובין טעה בשיקול הדעת, אבל אם לא נשא ונתן ביד אפילו בשיקול הדעת חוזר, ואין שום טעם לדחות דברי רב חסדא בכך, דהכי מוקמינן מתניתין דדן את הדין בפרק הגוזל, וה"נ מוקי לה רבינא דהוא בתרא. וממילא כיון דאם לא נשא ונתן ביד הדר דינא, היכא דלאו בר מהדר הוא נמי, כגון טרפה שהאכילה לכלבו פטור הדיין, ואע"ג דלאו מומחה הוא, דהא אמרינן בגמרא כיון דאילו הוות פרה הדר דינא ולאו כלום עבדת, השתא נמי כי ליתא לפרה ולאו כלום עבדת, ומשמע דכל היכא דבר אהדורי הוא, בין כי איתא לפרה [בין כי ליתיה לפרה פטור, הואיל] ולא כלום עבד(ת), ואפילו שאינו מומחה פטור, דכיון דבר אהדורי הוא, לא היה לו להאכילה לכלבו, [ו]איהו הוא דאפסיד אנפשיה, והם ה"נ גבי דיינא, אע"ג שאמר ליה הדיין צא תן לו, היה לו להמלך בדיין אחר ולא היה לו ליתן לו, ואין לחייב הדיין הואיל ולא נשא ונתן ביד, ואי מצי לאהדורי דינא, מהדרינן ליה, ואי לא מציא לאהדורי, כגון שהלך לו בעל דין ואינו מצוי, אין לחייב הדיין, הואיל ולא נשא ונתן ביד ולא כלום עבד, דכיון דבר מהדר הוא דיניה לאו דינא כלל, וכאילו לא דן כלום דמי כדאמרינן לעיל גבי פרה, וכן הדיוט שדן ולא קבלוהו עליהם, דיניה לאו דינא, ולא בר שלומי הוא. אבל אם נשא ונתן ביד, ודאי חייב ואפילו אם טעה בדבר משנה [ש]חוזר, אי לא מצי למהדר דינא חייב הדיין שאינו מומחה, שהרי עשה מעשה בידים.
